12.4.19

Spring Break


אני חושבת שאפשר לומר די בביטחון שעל כולנו עברה תקופה קצת סוערת לאחרונה, כך שחופשת פסח מגיע בדיוק בזמן כדי להתאושש, לאגור כוחות ולבלות זמן עם האנשים האהובים עלינו (על אף שמי שמגיעה מבית פולני יודעת שזמן משפחתי לא תמיד שווה ערך למנוחה ושלוות נפש...). למרות שפסח רחוק מלהיות החג האהוב עליי (הדת שלי היא פחמימות!), השנה הוא לגמרי מגיע בזמן. אחרי הטירוף של הלימודים והראיונות להתמחות, סוף סוף יש לי שבועיים חופשיים שבמהלכם אפשר לטוס לחו"ל, לבלות עם המשפחה והחברים, לסגור קצת פערים בלימודים ובעבודה והכי חשוב - לנוח וליהנות מקצת Me Time.

קריאה מאז ומעולם הייתה אחד מהתחביבים האהובים עליי - אני קוראת בערך מגיל ארבע, ועד גיל 12 כבר שאלתי מהספרייה העירונית כחמישה ספרים בשבוע. גמעתי ספרים כמו מים: הייתי קוראת לפני השינה, בהפסקות בבית הספר, בזמן האוכל - אבא שלי אוהב לספר כיצד תפס אותי פעם מבריחה ספר לאמבטיה, ומדפדפת בו בין השמפו למרכך... 

בשנים האחרונות התחביב קצת נזנח, בעיקר מאז שהתחלתי את התואר. לימודי משפטים מצריכים קריאת כמויות עצומות של טקסטים משמימים, כך שרוב הזמן לקרוא זה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות כשאני חוזרת הביתה. בדיוק בגלל זה אני אוהבת את החגים, שמאפשרים לי אחת לכמה זמן להתנתק קצת מפסקי הדין ומהמאמרים באנגלית, להתכרבל במיטה ולקרוא ספר טוב (או שניים, או שלושה, או חמישה...). 

בסופ"ש האחרון סיימתי לקרוא את "שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" של גייל פארנט (בתרגומה המצוין של שלי גרוס), ונזכרתי כמה כיף פשוט ליהנות מספר מענג. כמה שצחקתי ממנו! למרות שהספר נכתב בשנות ה-70, כל כך הרבה ממנו רלוונטי ונכון גם היום (במיוחד אם אתן מגיעות מבית פולני...). מדובר בעיניי במתנה נהדרת לחג, לעצמכן או לאישה שאתן אוהבות ורוצות לגרום לה לחייך. דוגמה מהפרק הראשון:
עובדה: הרבה בחורות לא יהודיות רוצות להתחתן עם בחור יהודי. האימהות שלהן מעודדות אותן לזה כי בחורים יהודים לא שותים ולא מסתובבים מחוץ לבית והם בעלים טובים. נשים יהודיות רוצות להתחתן עם גברים יהודים מאותן סיבות ממש, וגם בגלל שבעלים יהודיים מרשים לנשים שלהם להחזיק עוזרת.
אני יודעת שכשמישהי כמוני ממליצה על מתנות לחג בד"כ מדובר בבושם או מארז טיפוח, אבל באמת שהמתנה הכי טובה שהייתי רוצה לקבל לפסח הקרוב היא ערימת ספרים טובה וכוך שקט להתכרבל בו בזמן שאני מתענגת עליהם (טוב נו, גם בושם יהיה נחמד...).

ובכל זאת, כדי לא לחטוא למהות הבלוג אציין שאחת מהדרכים האהובות עליי לשדרוג חוויית הקריאה (וחלקכן יודעות שהיא גם השיטה האהובה עליי ללמידה למבחנים) הינה הדלקת נר ריחני. יש משהו מאוד מפנק ומרגיע בנר איכותי שדולק ברקע בזמן שאת שוקעת בספר מצוין, וכל עוד מזג האוויר נעים ולא חם מדי אני מנצלת את אוסף הנרות שלי עד תום... בתחום הזה ההמלצה שלי לא תפתיע אתכן כנראה, כי מעולם לא הסתרתי את אהבתי לנרות המצוינים של ספרינג. היחס בין המחיר לאיכות ומשך הבעירה שלהם הוגן מאוד בעיניי, ותמיד לקראת חגים הם מוציאים מהדורות מיוחדות ומרגשות אסתטית שגם יכולות להוות מתנה נפלאה לחג (אם אתן מתארחות, או סתם מחפשות תירוץ להתחדש בעצמכן...).

השנה ספרינג השיקו את הנר המקסים* שבתמונה, שלא רק שמגיע במיכל זהוב משגע אלא גם מצויד בפעמון זכוכית קלאסי שעוזר לשמור על ריחו המשכר לאורך זמן. על הניחוח המדהים White Flowers באמת שאין צורך להכביר במילים (מענג באופן אוניברסלי), אבל כיף שבד בבד מדובר גם בפריט דקורטיבי לכל דבר ועניין. שימו לב שבהזנת הקוד YANA20 (באדיבותה של יאנה פרוביז!) ניתן לקבל 20% הנחה על כל האתר של ספרינג.


ואם כבר במתנות לפסח עסקינן, לא חשבתן שאשכח אתכן - נכון? אני שמחה להעניק לאחת מכן במתנה את פלטת All Glowed Up של עפרה, שמכילה את מיטב ההיילייטרים של המותג: Beverly Hills בגודל מלא (10 גרם), Rodeo Drive, Blissful ו-Star Island בגודל מוקטן (4 גרם).

כל מה שעליכן לעשות הוא להגיב כאן על הפוסט (מוזמנות לספר לי על התוכניות שלכן לפסח, מה המתנה המושלמת לחג לדעתכן או כל דבר אחר) ולציין את כתובת המייל שלכן. ב-25 באפריל אצור קשר במייל עם הזוכה :)

חג שמח, תודה שקראתן!


*גילוי נאות: הנר של ספרינג התקבל לסקירה.

7.4.19

Dior Lip Glow: A Girl's Best Friend


יש מוצרים אייקוניים שכל חובבת ביוטי מכירה: פיקס + של מאק, פלטת הנייקד של אורבן דיקיי, עפרון גבות של אנסטסיה וכו' וכו'. עם השנים למדתי לסנן מוצרים "אייקוניים" שאולי נראים ממש טוב בפיד באינסטגרם, אבל קצת פחות מתאימים או נחוצים בשגרת האיפור והטיפוח שלי (ע"ע פודרות של שאנל, צלליות של נטשה דנונה והיילייטרים של בקה). זה לא שאני סגפנית איפור (אלוהים יודע כמה משכורות השארתי במאק לאורך השנים), אבל כשזה מגיע למותגי יוקרה אני נוטה לגישה קפדנית יחסית וכמעט אף פעם לא מתפתה לאריזות הנוצצות או להייפ, קל וחומר כשאיכות המוצר עצמו לא באמת תטלטל את עולמי.

ההקדמה הצדקנית הזו נועדה להסביר, למעשה, מדוע רק כעשור לאחר שנדבקתי בג'וק הביוטי צירפתי לאוסף שלי את ה-Lip Glow של דיור. לכאורה מדובר בתוספת אייקונית קלאסית לאוסף - הוא לא מצריך כישורים איפוריים מיוחדים; הוא אמור להתאים לכולן, ללא הבדלי דת, גזע ומין; והוא לחלוטין לא תלוי בטעם האישי של המתאפרת, בשונה משפתונים נוזליים או צלליות. ועדיין, איכשהו, לא הצלחתי למצוא להצדיק הוצאת יותר מ-30 דולר על ליפ באלם פנסי שמנסי. "אז מה אם הוא מלחח", חשבתי לעצמי - "יש הרבה באלמים מלחחים שעושים עבודה הרבה יותר טובה לשפתיים יבשות בחצי מחיר! אז מה אם הוא נותן קצת צבע, יש שפתונים פיגמנטיים בהרבה שלוקחים אותו בסיבוב, בחצי מחיר..."

ופתאום, בלי אזהרה, השפתיים שלי, שתמיד כל כך התגאיתי ביכולתן לשאת את השפתונים הנוזליים היבשים ביותר מבלי למצמץ, נשברו. ליטרלי. בשנה האחרונה אני מסתובבת ביניכן נבוכה ונכלמת, עם שפתיים בקועות וכואבות, ועצם המחשבה על לבישת שפתון (שבימים כתיקונם הייתה ממלאת אותי באושר) גורמת לי לרעוד. ואז ראיתי את האור!

נכון, הליפ גלואו של דיור לא מספק איכויות ליחוח כמו באלמים "הארד קור", סטייל ה-Reve de Miel של נוקס או קרם 8 השעות של אליזבת ארדן. ונכון, הגוון הוורדרד העדין שהוא מעניק לא מתקרב אפילו לעוצמת הפיגמנט של השפתונים של מאק או שיסיידו - אבל כאן גדולתו. מדובר במוצר שבמשיחה אחת נותן לך נוחות לשפתיים ונוחות לנשמה, שכן הוא מאפשר לך להקל על הכאב והיובש מבלי לוותר על היכולת להרגיש יפה. הצבע שלו, עדין ככל שיהיה, מחמיא בטירוף, והמרקם הלחותי רק מוסיף למראה העסיסי, הבריא והטבעי. 

האם זה מוצר חובה, שכל אחת צריכה לחסוך עבורו את מיטב מעותיה? לא. האם זה מוצר כיפי, שתענוג להחזיק בתיק ולשלוף באמצע היום, כשאת צריכה a little pick me up? בהחלט כן.

36 דולר ל-3.5 גרם | לרכישה מ-StrawberryNet


*גילוי נאות: קישורי אפילייט.

2.4.19

מוסף התרבות: גברים משוגעים


טיימינג זה בדרך כלל לא הקטע שלי. את משחקי הכס (אחת מהאובססיות הסדרות האהובות עליי בשנים האחרונות) ראיתי באיחור של ארבע שנים, רק בפתח עונתה החמישית - ואפילו את "חברים" לא ראיתי במלואה עד לשנה שעברה (איכשהו תמיד נתקעתי בעונה השביעית). אבל היי, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא - לא?

"מד מן" (Mad Men) או "הגברים של שדרות מדיסון", כפי שכונתה בפי חלק, עלתה לשידור בשנת 2007. באותה שנה הייתי בת 12, כך שזה רק הגיוני שלא צפיתי בסדרה שעוסקת בעולם הפרסום של שנות ה-60, ומכילה 83% אלכוהול, נשים וסיגריות (בסדר זה). למרבה המזל, נטפליקס נכנס לחיי בשנה האחרונה - והביא עמו גישה קלה ונוחה לסדרות וסרטים שתמיד רציתי להשלים אבל לא הזדמן לי. 


אני זוכרת את היום שבו החלטתי להתחיל לראות מד מן - כבחורה שחיה את חייה מקומדיה רומנטית אחת לאחרת, זה לא תמיד פשוט להקדיש את זמני לתכנים "כבדים" יותר, שאשכרה דורשים ריכוז והשקעה נפשית. אם אהיה כנה לגמרי, זו גם הסיבה שהייתי צריכה כמה פרקים כדי להיסחף בשגעת - כבר מההתחלה חיבבתי מאוד את התלבושות, האווירה והרעיון שמאחורי הסדרה, אבל פשוט לא הצלחתי להתמסר לקונספט. כיאה לסדרה שמתרחשת בשנות ה-60 של המאה הקודמת, היא רוויה בדינמיקה ביזארית בין המינים (וכן, אני מודעת לכך שזה נראה לי ביזארי רק בגלל ששפר מזלי להיוולד בשנות ה-90 הקסומות) ואנשים ששותים את עצמם לשוכרה באמצע יום עבודה. הצביטות בישבן, העישון במקומות סגורים וכמויות הג'ל בשיער הקשו עליי להתחבר לעלילה ולדמויות באופן מידי. אבל (וזה אבל גדול!) אין שמחה ממני על כך שלא ויתרתי, כי מד מן התגלתה כהפתעת השנה מבחינתי. בחודשים האחרונים גמעתי את הסדרה בשקיקה שדמתה רק לאופן שבו התמכרתי למשחקי הכס (שגם אותה, אם כבר פתחנו את הנושא, לא אהבתי בהתחלה - מה שמראה שאסור להתייאש אחרי שניים-שלושה פרקים!).

מוסר ההשכל: לפעמים תופעות טלוויזיוניות הן באמת תופעות טלוויזיוניות, ושוות את כל השבחים שהרעיפו עליהן.


אז מד מן. הסדרה עוקבת אחרי עלילותיה של חברת פרסום ניו יורקרית בשנות ה-60, עם כל הבלאגן והפוליטיקות שמביאים איתם קמפיינים לסיגריות או גרביונים. הדמות הראשית היא דון דרייפר, מנהל הקרייטיב של החברה, שאיכשהו מצליח להיות בו זמנית הדוש הגדול ביותר בעולם וגם מישהו שממש ממש תחזיקו ממנו, בגילומו הגאוני של ג'ון האם (האיש שעיניו מסוגלות לומר כל כך הרבה אפילו מבעד לעשן הסיגריות). יש לו את המשפחה האמריקנית המושלמת, וברוח התקופה - גם יותר מדי רומנים. רוב חייו נעים סביב העבודה, ובהתאם - סביב האנשים והנשים במשרד. חלקים גדולים בעלילה כרוכים בקמפיינים שונים שהחברה מטפלת בהם (ובתור בחורה שמתה על התחום, זה מרתק!), שדרכם משתקפת שרשרת המזון במשרד ומארג היחסים העדין בין הנפשות הפועלות. 


אחת מסגולותיה של מד מן (לצד הסינמטיות המטורפת שגורמת לכל פרק להיראות כמו חגיגה לעיניים) היא עיצוב הדמויות, שכן הן אנושיות באופן מכעיס כמעט - טועות המון, מעצבנות, אימפולסיביות וקוטריות. גם דמויות שממש תאהבו יכעיסו אתכן באופן שבו הן מתנהלות בסיטואציות מסוימות, אבל זה רק יהפוך את ההתפתחות שלהן במהלך הסדרה למספקת ומרגשת יותר (וגם אז, מבלי לחרוג למחוזות הקיטש). באופן טבעי החלק האהוב עליי בסדרה הוא הפיתוח של הדמויות הנשיות, שאיכשהו גם בנוף הבעייתי של שנות ה-60 מצליחות להתבלט כל אחת בדרכה שלה - החל במזכירה הקתולית בעלת המראה העכברוני שמתגלה ככישרון חבוי וכלה במנהלת המשרד היפיפייה שמצליחה לנהל חבורה של גברים ילדותיים מבלי שהאגו השברירי שלהם ישים לב. גם אם במבט ראשון הדמויות עשויות להיראות סטריאוטיפיות (עקרת הבית השטחית, האדמונית הלוהטת שמשתמשת במיניות שלה, איש העסקים הכריזמטי וכן הלאה), מהר מאוד הן מצליחות להפתיע ולחשוף מורכבות מרתקת שכמוה ניתן למצוא בדרך כלל רק בחיים האמיתיים.


אגב, כדי ליהנות בצורה מיוחדת מהסדרה אני ממליצה בחום לקרוא את הבלוג "זמן מד מן" של גדי להב. החל מהעונה החמישית הוא עשה ריקאפ לכל אחד מהפרקים, ומעבר לכך שכיף מאוד לקרוא אותו - הוא חושף המון רבדים חבויים בכל פרק, שבעיניי מעניקים לסדרה ערך מוסף ואפילו מכפילים את ההנאה ממנה. רפרנסים תרבותיים והיסטוריים שצעירונת כמוני לא תמיד תקלוט לבד, ניתוחים מרתקים של קווי העלילה בפרק וכיצד הם מתלכדים בין הדמויות - בעיניי מדובר בבונוס משובח לכל מי שצופה בעונות המאוחרות של הסדרה ורוצה להוציא ממנה כמה שיותר (פלוס, אם אתן מהאנשים שמתבלבלים בין דמויות או שוכחים פרטי רקע - מדובר ביופי של Cheat Sheet שיעזור לכן לעשות סדר במה שקרה או לא קרה בפרק). 

ובקיצור:
+ קפיצה מענגת לסיקסטיז, על כל הכרוך בכך; אל תופתעו אם ארון הבגדים שלכן יושפע מהצפייה.
+ שילוב נהדר בין תסריט כתוב היטב למשחק מעולה, ודמויות שיכנסו לכן עמוק ללב.
+ מומלץ בחום לחובבות המטא, כי הסדרה עשירה ברפרורים עצמיים ובהקבלות מענגות בין דמויות, עונות וסצינות.

7 עונות, זמין לצפייה בנטפליקס.     


    
Chicsa © . Design by FCD.